ספר המצוות, מצוות עשה צ״ח

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 97 ספר המצוות Positive Commandments 99 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

הלכות טומאת נבלות ושרציםמצוות רמד–רמו: בפרשת א נבילות ושרצי׳ כתובי׳ שלשה מצות עשה דין טומאת נבילה ודין טומאת שרצים ודין טומאת משקין ואוכלין והכשירן. והא לך הפרשיות הכתובות בפרשת שמיני. ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת וגרה איננה מעלה טמאי׳ הם לכם כל הנוגע בהם יטמא. וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. והנושא את נבלתם יכבס את בגדיו וטמא עד הערב טמאים הם לכם. וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק או כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר. וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו. מכל אוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משתה אשר ישתה בכל כלי יטמא וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם. אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור והנוגע בנבלתם יטמא. וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם. וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב. והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב: והא לך פירושן תניא בתורת כהנים פ׳ שמיני פ״ה כל הסוגיא ולאלה תטמאו במה הוא מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה פי׳ שנא׳ וכי ימות וא״ו מוסף על ענין ראשון אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למטה כמו שיתבאר אלא בא לרבות אבר מן החי מן הבהמה ומן החיה שיטמא. אבל העופות בין טמאים בין טהורין אבר מן החי הפורש מהן טהור ואין בו טומאה כלל שנ׳ ולאלה תטמאו לכל הבהמה וגו׳ יצאו עופות שאין להם פרסה. אבל אבר מן המת מן העוף הרי הוא כנבלת העוף שפי׳ ממנו כמו שיתבאר לקמן בענין נבלת עוף טהור. יכול הבשר הפורש מן החי יטמא ת״ל נבילה מה נבילה גידין ועצמות אף אבר גידין ועצמות. והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב אין הנוגע מטמא בגדי׳ אבל הנושא מטמא בגדי׳ שנ׳ והנושא יכבס בגדיו. מניין לעשות שאר כלים כבגדי׳ שיטמאו קודם שיפרוש ממנו ת״ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת״ל בגד ולא אדם וכלי חרס שם פ״ו לכל הבהמה להביא את השליל שיהא אבר מן החי ממנו מטמא כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה מידי טומאת נבילה. הולך על כפיו זה הקוף. כל הולך להביא את הקופר וחולדת הסנאין ואבני השדה וכלב הים. חיה אין לי אלא חיה טהורה חיה טמאה מניין ת״ל כל ההולכת על ארבע. בכל החיה להביא את הפיל. כל הנוגע בנבלתם יטמא והנושא את נבלתם אם נאמרו למעלה למה נאמרו למטה אלא שהעליונים לרבות אבר מן החי והתחתונים באבר מן המת. שנינו במס׳ עוקצין פרק אחרון חלב בהמה טהורה אינו מטמא טומאת נבלות שנאמ׳ וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה וגו׳ לפיכך הוא צריך הכשר לקבל טומא׳ אוכלין חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבלות לפיכך אינו צריך הכשר. למטה הוא אומר וכי ימות מן הבהמה אשר היא וגו׳ תניא בת״כ ושם פי״א ומביאה בזבחים דף ס״ט יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה שנשחט׳ שאינה מטמאה היא מטמאה במשא ואין השרץ מטמא במשא. בנבלתה ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים ולא בעור. שם ומביאו בפ׳ יוצא דופן נדה דף מ״ב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו יכול כמשמעו שתטמאנו אכילתו כשהוא אומר בנבלת עוף טהור לא יאכל לטמאה בה בה אתה מטמא בגדים באכילתה ואין נבלת בהמה טמאה מטמאה בגדי׳ באכילתה בלא משא כגון אם תחבה לו חבירו בבית הבליעה והוסיף רבי׳ שלמה ולא זז משם עד שבלעה ואם כן מה ת״ל והאוכל ליתן שיעור לנוגע ולנושא כדי אכילה והוא כזית. וטמא עד הערב אף על פי שטבל צריך הערב שמש כתוב בפרשת אחרי וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו. ותניא בת״כ שם פי״ב כל הסוגיא עד סוף ומה שכתב והרי בגדי האוכל אומרים וכו׳ בפ״ה דפרה שאינו מדבר אלא באוכל נבילת עוף טהור בלבד שהוא אסור משום נבילה וטריפה ולמעלה הזכיר עוף טהור שנא׳ כי יצוד ציד חיה או עוף ועל חיה לא נאמר שהוא בכלל בהמה. ומפרש שם שאינה מטמאה בתוך המעים ולא בתוך הפה שנאמר נפש אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש וזה אשר נאמר תאכל ליתן שיעור לטומאה כשיעור אכילה בכזית. ואינה מטמא אדם ובגדים לא במגע ולא במשא ואין לה אלא טומאה זו בלבד והרי בגדי האוכל אומרים לאוכל מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני. וטריפה האמורה כאן לא נאמר אלא לדרוש כמו שאומר שם יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה ת״ל טריפה מי שיש במינו טריפה יצא עוף טמא שאין במינו טרפה מניין לעשות שאר כלים כבגדים ת״ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת״ל בגד ולא אדם וכלי חרס. ונשא עונו אם יאכל קדש או נכנס למקדש חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות ועל רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו מלקות. ובתחילת מסכ׳ טהרות דף נ״ג שנינו שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור צריכה מחשבה פירו׳ שיחשוב עליה לאכילה אז היא מטמאה טומאת אוכלין בכביצה אע״פ שלא נגע בה טומאה אחרת והרי היא כאוכל ראשון לטומאה אבל אינה צריכה מחשבה ליטמא כזית ממנה בבית הבליעה ואינה צריכה הכשר ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה. וכזית בבית הבליעה והאוכלה טעון הערב שמש. וחייבין עליה על ביאת מקדש ושורפין עליה את התרומה, והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים ושחיטתה מטהרת טריפתה. ולא מליקתה לדברי רבי יוסי הכנפי׳ והנוצה אע״פ שהן נאכלין ומטמאין טומאת אוכלין אינם מצטרפין בנבלת עוף טהור לכזית אבל המקומית הרכים הקרובים לבשר כגון החרטום והצפורנים הרי הן כבשר ומצטרפין לכזית שם נבלת עוף טמא צריכה מחשבה. וצריכה הכשר. מטמא׳ טומאת אוכלין בכביצה וכחצי פרס לפסול את הגויה. ואין בה טומאת כזית בבית הבליעה. והאוכלה אינו טעון הערב שמש. ואין חייבין עליה על ביאת מקדש וקדשיו. אבל שורפין עליה את התרומה. והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעי׳. ואין שחיטת׳ מטהרתה. הכנפים והנוצה מטמאין ומיטמאין ומצטרפין, שם דף כ״ד ובבהמה העור והרוטב והאלל והקיפה והעצמות והגידין מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות: עד כאן המשנה והא לך דין טומאת שרצים וזה לכם הטמא בשרץ תניא בת״כ פרשה שמיני פ״ו בפ׳ העור והרוטב מקצתה דף קכ״ו וקכ״ז וזה להביא דמו שיטמא כבשרו מה שאין כן בבהמה החולד מושטיילה והצב פרוייט שדומה לצפרדע. למינהו להביא כל מינין של צב כגון תברבר וסלמנדרא הגדלה באור כשהיה מגיע ר׳ עקיבא לפסוק זה הי׳ אומר מה רבו מעשיך ה׳ ברא בריות הגדלות בים וגדלות ביבשה הגדלות בים אם עלו ליבשה מתות הגדלות ביבשה אם ירדו לים מתות. ברא בריות הגדולות באור כגון סלמנדרא וברא הגדילות באויר הגדלות באור אם פרשו לאויר מתות הגדלות באויר אם פרשו לאור מתות מקום חייו של זה מיתתו של זה מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית. אנקה הריצו״ן בלעז. כח לא איתפרש הלטאה לישאורא. חומט לימצא תנשמת טלפ״א. והעכבר יכול אפי׳ עכבר שבים ת״ל על הארץ להוציא את שבים אלה הטמאים לכם בכל השרץ אין לך מטמא בשרץ אלא אילו בלבד בריש מסכת כלים שמנה שרצים אילו כל אחד מהם כשימות הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינו מטמא במשא והנוגע בו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו ושיעור טומאתו בכעדשה וכל השרצי׳ מצטרפין לכעדשה. כדתניא בת״כ שם פ״ו טמאים מלמד שמצטרפין זה עם זה. עוד מרבה שם מטמאין עורותיהן וביצת השרץ שיטמאו כבשר השרץ כי ג׳ טמאין כתובין בפרשה שם כל הנוגע בהם במותם יטמא לרבו׳ ידות הכלים. יטמא עד הערב ואין האוכל אוכלין טמאים ולא השותה משקה טמאין מטמא טומאת ערב. שם וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק וגו׳ במה המקרא הזה מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמור אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למטה הא אינו בא אלא ללמד על אבר מן השרץ החי שיטמא בשרץ יכול הבשר הפורש ממנו מן החי יטמא ת״ל שרץ מה שרץ בשר וגידין ועצמות אף אבר כן. שם מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ הרי זה בא למעט כל כלי עץ בא לרבות שלא כתב מכלי עץ אחר שריבה הכתוב ומיעט יש לך להעמיד הריבוי בדומה והמיעוט בדומה ונדרש מה שק שהוא מייוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם אף אני אביא את השלחן ואת הטבלא ואת הדולבקי שהם משמשי האדם ואת משמשי האדם וממעט אני את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש משמשי האדם. וממעט אני את הקולב ואת הנחותה ואת המנורה שהן משמשין את משמשי האדם ואינן משמשין את האדם. יכול שאני מרבה כוורת הקש וכוורת הקנין ובור ספינה אלכסנדרית שיש להם שולים והן מחזיקות ארבעי׳ סאה בלח שהן כורים ביבש ת״ל שק מה שק מיוחד שהוא מיטלטל מלא וריקן יצאו אילו שאינן מיטלטלין במילואן שם בגד מניין לעשות שאר כלים כבגדי׳ ת״ל וטמא מניין לרבות הלבדי׳ ת״ל או בגד מה בגד מין הגדל בארץ אף עור מין הגדל בארץ יצאו עורות שבים. או עור לרבות את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהו אפי׳ חוט או משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו לטומאה יכול אף עור המצה ועור החיפה במשמע ת״ל כל מלאכת עור יצאו אילו שאינן עבודין ולא נעשה בהן מלאכה יכול שאני מוציא עורות אהלים ת״ל כל כלי אשר יעשה בהן מלאכה לרבות עורות האהלים, שם פ״ח ובפ׳ במד אשה דף ס״ד שק אין לי אלא שק מניין לרבות הקלקי והחבק והם פוייטראל וציגאל״ה בלעז של סוסי׳ ת״ל או שק יכול יטמא חבלי׳ ומשיחות ת״ל שק מה שק מיוחד טווי וארוג את כל טווי וארוג הרי הוא אומר במת וכל מעשה עזים יכול יטמא חבלים ומשיחות ת״ל בגד ועור בגד ועור לגזירה שוה מה בגד ועור האמורים בשרץ לא טימא אלא טווי וארוג אף בגד ועור האמור במת כן. שם שק אין לי אלא העשוי מן העזים העשוי מן החזיר מזנב של פרה מניין ת״ל שק אין לי אלא בשרץ במת מניין ת״ל בגד ועור לגזרה שוה. כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם ולא לכלים העושים מלאכה לאחרים. בהם פרט לחיפוי הכלי׳ במים יובא כולו כאחת יכול אפי׳ מקצתו ת״ל ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאת מים כולו כאחת שם ומביאה בפ׳ הערל יבמות דף ע״ד בפ׳ כל שעה פסחים דף ל״ה וטמא עד הערב טבל ועלה אוכל במעשר אבל טמא הוא לתרומה עד שיעריב שמשו. וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו ותניא בת״כ בפ״ה דלעיל כלי חרש מניין לרבות כלי נתר ת״ל כלי חרס אל תוכו את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור מלקבל טומאה אף מגבו. כגון המטה והכסא והספסל והמנורה של חרש וכיוצא בהן זו העדות שהעיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל שאמר משום ר״ג הזקן כל שאין לו תוך בכלי חרש אין לו אחוריים שם אל תוכו מתוכו הוא מטמא ואינו מטמא מאחוריו. כלי חרש אל תוכו ולא כלי שטף אל תוכו שאין כלי שטף מטמא מאוירו. אל תוכו ולא כשיפול אל תוך תוכו. כיצד חבית נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור השרץ בחבית אוכלין ומשקין שבתנור טהורין. וכן אם השרץ באויר התנור אוכלין ומשקין שבתוך החבית טהורין שנ׳ כל אשר בתוכו יטמא ולא שבתוך תוכו. יכול אע״פ שנקבה החבית ת״ל כל אשר בתוכו יטמא וכמה שיעורו של נקב בכלי חרש בכונס משקה בכלי שטף במוציא זתים כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו מלמד שאין לו טהרה אלא שבירה. דבר אחר אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן. שם פ״ט ומבואר בפרק תולין שבת דף קל״ח יכול אף הכלים יהו מטמאין באויר כלי חרש ת״ל מכל האוכל אוכל ומשקה מטמא מאויר כלי חרש ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרש לפי שהשרץ אב הטומאה והכלי שנטמא ממנו ולד הטומאה לפיכך אינו חוזר ומטמא כלי שמתוכו. ולמדנו שהשרץ שנפל לאויר התנור והפת בתוכו ולא נגע השרץ בפת התנור ראשון והפת שנייה ולא נא׳ רואין את התנור כאילו כולו מלא טומאה ותהא הפת תחלה שאם אתה אומר כן לא נתמעטו הכלים מלטמא מאויר כלי חרש שהרי טומאה עצמה נוגעת בהן שם בת״כ האוכל משמע האוכל המיוחד פרט לאוכלי בהמה, אשר יאכל פרט לאוכל סרוח אוכל יטמא מלמד שמקבל טומאה בכל שהו יכול יטמא אף לאחרים בכל שהו ת״ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת ביומא דף פ׳ ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזקת יותר מביצת תרנגולת. שם בת״כ מכל האוכל ולא כל האוכל פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרש ונתון לתוך התנור. יכול אף הדלעת שנפלה לאויר התנור ולא הוכשרה תהא טמאה ת״ל אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים מניין לרבות הטל והדבש והיין והשמן והדם והחלב ת״ל אשר יבא עליו מים וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל, ונדרש וכל משקה כמו או כל משקה אי וכל משקה יכול מי תותים ומי רימונים ושאר כל מי פירות יהו מכשירין ת״ל מים מה מים שאין להם שם לווי יצאו אילו שיש להם שם לווי יכול אפי׳ הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת״ל בכל כלי יטמא מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע יצאו אילו שהן מחוברין. ושנינו במס׳ מכשירין פ״ד צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלהו כל שהו מן המים טמא שם פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות ופירות טהורין. ואם חשב בשביל שיודחו ידיו ידיו טהורו׳ והפירו׳ הרי הן בכי יותן פי׳ לאחר שהעלם מן המים. ומה שמרבה במס׳ פסחים דף ט״ז דמים מחוברין מכשירין זהו לאחר שהעלם מן המים כמו שבארנו. שנינו בתחילת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע״פ שאין סופו לרצון או שסופו לרצון אע״פ שאין תחילתו לרצון הר״ז בכי יותן פיר׳ כדרשינן בב״מ דף כ״ב ובכמה מקומות כתיב ומהם בפ״ג דקדושין דף נ״ט כי יתן וקרינן כי יותן מה יתן לרצון אף יותן לרצון ותחילתו לרצון הוא כגון שחישב בירידת מים לצורך דבר אחר וירדו על הפירות. ובת״כ דורש בפ׳ ט׳ דלעיל שצריך שיחשב בירידתן לצורך דבר תלוש דתניא יכול אפי׳ חישב עליהן שירדו לבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת״ל אשר ישתה כו׳ וסופו לרצון בב״מ דף כ״ב כגון שירד טל בלילה על הפירות ובבקר בעוד הטל עליהן ידע ושמח ומשקין סוף מתני׳ דלעיל טמאין מטמאים לרצון ושלא לרצון פי׳ שמטמאין ומכשירין כאחד. עוד שנינו שם בדף ס״ו הטומן פירותיו במים מפני הגנבים אינן בכי יותן הנותן פירותיו מפני כבדן בשבולת הנהר להביאן עמו אינן בכי יותן. ובפ״ג דף ס״ז שנינו המוליך חטין לטחון וירדו עליהם גשמים אם שמח הרי הן בכי יותן שם היו זיתים נתונין בגג וירדו עליהן גשמים אם שמח הרי הן בכי יותן שם החמרים שהיו עוברין בנהר ונפלו שקיהן למים אם שמחו הרי הן בכי יותן ובפרק ו׳ שנינו דף ס״ח המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה פי׳ תולעים וירד עליהן טל אילן בכי יותן ואם נתכוין לכך הרי הן בכי יותן. אשר ישתה פרט למשקה סרוח כך דורש בת״כ בפ׳ הנזכר עוד שם בפ׳ י׳ וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא במה הוא מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה אם באבר מן החי הרי אבר מן החי אמור למעלה הא אינו מדבר אלא באבר מן המת מנבלתם ולא מן העצמות וגידין ולא מן השינים ולא מן הצפורנים ולא מן השער שלה מלשון פירש״י בפי׳ חומש שם ממשמעות ת״כ פ״ח הנזכר לעיל תנור וכיריי׳ יותץ שאין לכלי חרס טהרה במקוה בטבילה. בת״כ פ״י דלעיל וטמאים יהיו לכם שלא תאמר מצווה אני לנותצם ת״ל טמאים יהיו לכם אם רצה לקיימם בטומאה רשאי מלשון פרש״י דלעיל ממשמעות משנה פ״ק דמקוואו׳ ותוס׳ שם אך מעיין ובור מקוה מים יהי׳ טהור לפי פשוטו מלקבל טומאה שאין מים מחוברין לקרקע מקבלין טומאה. ועוד יש ללמוד יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו כאשר יתבאר במצות המקוה מ״ע רמ״ח ונוגע בנבלתם יטמא תניא בת״כ בפ״י דלעיל כל הסוגיא הילל אומר אפי׳ הנבילה בתוך מעיין ובור הנוגע בה יטמא שלא תאמר הואיל והמים מטהרין הטמא קל וחומר שיצילו הטהור מלטמא. ר׳ יוסי הגלילי אומר ונוגע בנבלתם יטמא במגע הם מטמאים ואינם מטמאין במשא, רבי עקיבא אומר ונוגע מנבלתם יטמא לרבות כלי עצם. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל מעשה עזים לרבות כל העשוי מן העזי׳ אפי׳ מן הקרנים ומן הטלפיים. משאר בהמה וחיה מניין ת״ל מעשה אם כן למה נאמר עזים פרט לעוף שם פ׳ י״א וכי יפול מנבלתם יש מנבלתם מטמא ויש מנבלתם שאינו מטמא פרט לנבלה יבשה שאינה יכולה להשרות. מניין לזרעים טמאין שאם זרען טהרו ת״ל אשר יזרע טהור. יכול אפי׳ שלא השרישו ת״ל הוא, שם כל הסוגיא וכי יתן מים על זרעו אע״פ שכבר למדנו בכלי חרש שלא יטמא הזרעים אלא לאחר הכשר הוצרך ללמד גם על השרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר מפני שהשרץ חמור יותר ולא הי׳ למד מכלי חרש. ומניין לעשות שאר משקין כמים ת״ל מים מים לג״ש מה מים האמורים למעלה עשה בהן שאר משקין כמים אף מים האמורים למטה עשה בהן שאר משקין כמים אין לי אלא שנתן מים על גבי זרע נתן זרע על גבי מים מניין ת״ל טמא הוא לכם כל שהוא לצרכיכם לרבות את ידות האוכלין כגון עוקצי הפירות שאם הוכשר היד הוכשר כל האוכל, בפרק העור והרוטב דף קי״ח וכן לעניין טומאה שם דף קי״ז ומניין לשומרי האוכלין כגון הקליפות שהן מתטמאין עם האוכלין כשהן מחוברין בהן שנא׳ על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין ושעורין ועדשין בקליפתן והוא הדין לשאר שומרי׳ זרע זרוע זריעה של מיני זרעונים זרוע שם דבר הוא כמו ויתנו לנו מן הזרעינים. מלשון פירש״י פי׳ חומש דלעיל וכן משמע בת״כ פ׳ י״א דלעיל הרי למדנו מפרשה זו שאין שום אוכל מקבל טומאה עד שיבא עליו מים לאחר שנתלש שאם תאמר יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר במחובר. ומשבאו עליו מים פעם אחת בתלוש מקבל טומאה ואפילו נגוב, מלשון המיימוני פרק ט״ז דהלכות טומאת אוכלין וכן בפירוש ר״ש פ״ב דטהרות מותר לאכול חולין טמאים ולשתות משקין טמאין שהרי נא׳ בתורה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מכלל שהחולין מותרין שהרי אינו מדבר אלא בבשר קדשי׳ אם כן למה שנינו בפ״ב דטהרות הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פוסל ולא מטמא לא שיהא השני אסור באכילה אלא למנות ממנו לתרומה ולקדש כמו שאומר שם שאם נגע שני של חולין בתרומה פוסלה ועשה אותה שלישי וכן אם נגע באוכלין של קדש טמאין שהשלישי עושה רביעי בקדש שם רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני נעשה גופו שני לקדש ואם נגע בתרומה פסלה. האוכל אוכל שלישי נעשית גופו שני לקדש ולא לתרומה ובאיזה חולין אתה מוציא שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש. עוד שנינו שם בפ״ב דטהרות השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה השלישי שבתרומה מטמא משקה קדש ופוסל אוכלי קדש בתוס׳ פ׳ בתרא דיומא דף פ׳ ופ״ח דעירובין דף פ״ב בד״ה וחצי פי׳ ר״ת כי שתי גזירות היו בפסול התרומה כי מתחילה היו אומרים כמו כן שמותר לטמא תרומה במיעיו כמו כן בחוץ ולא היו יודעין שבמעיו טומאה בלועה היא וגזרו על האוכל שתי ביצים שיהא נפסל גופו מלאכול בתרומה וזהו שאומר בתלמוד בפ׳ אף על פי כתובות דף ס״ד על ככר שיש מהן שלש בקב חציי׳ לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה שהן שני בצים ובדין הוא שדי בכביצה אלא שגזרו כן מפני שכשאוכלה נשאר ממנה בין השיניי׳ ובין החנכים ואיידי דאפקוה מכביצה אוקמוה אשני בצים וגם הקלו שיהו שוחקות כדאמרי׳ בעירובין דף פ״ג אבל משקה הנכנס כולו לתוך מעיו לא בעינן כי אם רביעית לפסול הגויה. ואחרי כן גזרו י״ח דבר על פסול מגע שבפה שלשם די בכביצה בפ״ק דר״ה דף ט״ז כל הסוגיא מותר לאדם ליגע בכל הטמאות ולהתטמא בהן שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מלהטמא במת מכלל שכל העם מותרין, בפ״ג מינין דף מ״ג ואף הכהנים ונזירים מותרין להטמא בשאר טמאות חוץ מטמאת מת. וכל ישראל מוזהרים להיות טהורים בכל רגל מפני שהן נכונים ליכנס למקדש וזה שנ׳ ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר. מפרשה זו למדנו שהבגדים והשקים וכלי עור וכלי עצם וכלי עץ וכלי חרס מקבלים טומאה. ומפרשת כלי מדין למדנו שכלי מתכות מקבלים טומאה שנאמ׳ אך את הזהב ואת הכסף ואת הברזל ואת הבדיל ואת העופרת כלי זכוכית אין מקבלין טומאה מן התורה ואמרינן במסכת שבת פ״ק דף ט״ו וט״ז שחכמים גזרו עליהן שיהו מקבלין טומאה הואיל ותחילת ברייתן מן החול ככלי חרש. ומפני שתוכו נראה כברו לא גזרו עליהן שיטמאו מאוירן עד שיגע הטומאה בהן בין מתוכן בין בגבן ככלי מתכות ולא גזרו טומאה על פשוטיהן אלא על מקבליהם ואין להם טהרה במקוה ואין שורפין עליהם תרומה וקדשים שלא גזרו עליהם אלא לתלות. וכן שנינו בפ׳ שני דמס׳ כלים ריש פירקא כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהן טמאים נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא. ובפ׳ המוכר את הבית בבא בתרא דף ס״ו אמרי׳ שפשוטי כלי עץ טמאין מד״ס והוא הדין לכלי עור וכלי עצם. אמנם אומר רבינו יצחק וכן בתוספות שם כל הסוגיא בד״ה ושאני שלשם מדבר בשלחן וכיוצא בו שהוא מתרבה בת״כ פרשת שמיני פ״ז והביא לעיל מפני שהן דומיא דשק שמשמש את האדם ומשמשיו ואותה דרשה אסמכתא ואינו אלא דרבנן. בד״א שטומאת פשוטיהם מד״ס בשאר טמאות. אבל במדדס הזב והזבה והנדה והיולדת מטמאין מן התורה שנא׳ כל המשכב אשר ישכב עליו וגו׳ כל העשוי למשכב או למרכב. וכן אומר בפ׳ על אילו מומין דף ל״ח בהנך דחזי ומדרסות דלא איתקוש לשק. ואמרינן בסוכה דף ב׳ כל המטמא במדרס מטמא טמא מת. ואפילו פשוטי כלי זכוכית העשוי למשכב מטמא מדרס רק שטומאתו מדבריהם. שנינו בפרק י״א דכלים כלי מתכות פשוטיהם ומקבליהם טמאים נשברו טהרו חזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתן הישנה רשב״ג אומר לא לכל הטמאות אמרו אלא לטומאת נפש בלבד. וטעם טומאה ישנה מפורש במס׳ שבת דף ט״ז ואפילו כלי של מתכת שהן מחזיקין ארבעים סאין בלח שהן כוריים ביבש טמאים שנאמר כל דבר אשר יבא באש וגו׳, ממשמעות ספרי פרשה חקת ופי׳ דכלים דף י״א ומקומות אחרים כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אין מקבלים טומאה אפי׳ טומאת מדרס לא מדברי תורה ולא מד״ס ובין פשוטיהן ובין מקבליהם טהורים. וכן פשוטי כלי חרס טהורין מלקבל אפי׳ טומאת מדרס לא מדברי תורה ולא מד״ס כמו שבארנו למעלה על פי הברייתא דת״כ דכל שאין לה תוך בכלי חרס טהור. שנינו במס׳ כלים פ׳ כ״ה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה פי׳ כגון בכלי שעתיד לשוף ולגרר דאמרינן בחולין דף כ״ה דטהור לחשב שלא לשוף המחשבה גומרת הכלי. ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה שיתחיל לשוף וכן כל כיוצא בזה. שנינו בפ׳ ו׳ דמס׳ טהרות כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספקי ספקות ברה״י טמא בר״ה טהור ואמרי׳ בנדה דף ד׳ וילפותא דסוטה בדף ג׳ שם בחולין דף ט׳ ובקידושין דף פ׳ דבדבר שאין בו דעת לישאל לא דמי לסוטה ואף ברה״י ספיקו טהור ומזכרה שם שני דברים שאין בהם דעת לישאל ועשאום חכמים כמו שיש בהם דעת לישאל ואין לי להאריך בדבר הזה ורבנן דר׳ עקיבא בפ׳ רבי עקיבא שבת דף פ״ב אמרו עבודה זרה מטמאה כשרץ שנ׳ שקץ תשקצנו. וארבעה אבות טומאות יש בה עבודה זרה עצמה ומשמשיה תקרובי עבודה זרה. ויין נסך שנתנסך לה וטומאת כולם מדבריהם כדאי׳ במס׳ שבת דף פ״ג ויש לה רמז מן התורה שנא׳ הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם. שם דף פ״ב עבודה זרה מטמאה בשרץ במגע אבל לא במשא לרבנן כן הוא במיימוני פ״ו דהלכות שאר אבות הטומאות ובהקדמתו לסדר טהרות דף ב׳ ע״ד וכן נכון לפי שיטת הגמ׳ שם אכן בכל הספרים שראיתי הי׳ אבל וצ״ע. וכן משמשי ע״ז בפ״ק דחולין דף י״ג ותקרובת עבודה זרה מטמאה במגע ובמשא כנבלה שהכתוב קראה זבחי מתים בפ׳ אין מעמידין דף ל״ו ודהוקש לזבח בדף כ״ט וכן יין שנתנסך לה שהוקש לזבח שנאמ׳ אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. אבל סתם יינם אינה מטמא אלא טומאה קלה כשאר כל משקין טמאין ועבודה זרה ומשמשיה שבטלו טהורין:

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

להיות האוכלין מיטמאין, שנאמר "מכל האוכל אשר יאכל" ויקרא יא, לד.

1 היא שצונו לדון בטומאת אוכלין ומשקין הדינין הכתובים, ומצוה זו כוללת טומאת אוכלין ומשקין בכללם. שמיני טהרה טומאת אוכלים פט"ז:

1 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת עִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בִּשְׁמִירַת טֻמְאַת אֳכָלִין וּמַשְׁקִין, וּלְהִתְנַהֵג בָּעִנְיָן עַל פִּי הַתּוֹרָה שֶׁהוֹדִיעַתְנוּ אֵיךְ נָדִין בְּכָל עִנְיַן טֻמְאַת אֳכָלִין וּמַשְׁקִין וְהַכֵּלִים הַמִּטַּמְּאִין עַל יָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יא לד מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם. מִשָּׁרְשֵׁי הַטֻּמְאָה וְהַטָּהֳרָה, בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת תִּרְאֶה לַהַג הַרְבֵּה אֵין צֹרֶךְ לְהַחְזִירוֹ. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ספרא ט א שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שם מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁיֵּאָכֵל לָאָדָם. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה טהרות פ"ח מ"ו שֶׁכָּל אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לָאָדָם אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּלָל. וּפֵרְשׁוּ גַּם כֵּן, שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא אֹכֶל לְעִנְיַן קַבָּלַת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁיֵּעָקֵר מִן הַקַּרְקַע, אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְחֻבָּר אֲפִלּוּ בְּשֹׁרֶשׁ קָטָן שֶׁיָּכוֹל לִחְיוֹת, אֵינוֹ נִקְרָא אֹכֶל לְקַבָּלַת הַטֻּמְאָה, וַאֲפִלּוּ נָגְעוּ בּוֹ כָּל הַטֻּמְאוֹת טָהוֹר הוּא. וְכֵן אֵין כָּל אֹכֶל שֶׁבָּעוֹלָם נִקְרָא אֹכֶל לְקַבֵּל טֻמְאָה, עַד שֶׁיָּבוֹא עָלָיו מַיִם מֵאַחַר שֶׁנֶּעֱקַר מִן הַקַּרְקַע, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם וְגוֹ' דו"א, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שֶׁזֶּה גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא, יֵשׁ לְסָמְכוֹ קְצָת אֶל הַטַּעַם לְפִי מָה שֶׁיַּעֲלֶה בִּתְחִלַּת הַמַּחְשָׁבָה וְלוֹמַר, כִּי הָעִנְיָן לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה לֹא תַּחְשֹׁב שׁוּם דָּבָר לִהְיוֹת רָאוּי לְדִינִין שֶׁבּוֹ עַד שְׁעַת גְּמַר מְלַאכְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁיָּדוּעַ בְּדִינֵי הַפֵּרוֹת לְעִנְיַן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, וְכֵן הַחַלָּה שֶׁאֵין עוֹנָתָהּ עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל הַקֶּמַח, וְזֶהוּ שֶׁהַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח אֵינָהּ חַלָּה וְגָזֵל הִיא בְּיַד הַכֹּהֵן. וְעַל כֵּן גַּם בְּעִנְיַן הַטֻּמְאָה נֹאמַר שֶׁאֵין דִּינֵי טֻמְאַת הַפֵּרוֹת וְטַהֲרָתָן עַד גְּמַר מְלַאכְתָּן, וּלְפִי שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם בִּקְצָת פֵּרוֹת וִירָקוֹת לַהֲדִיחָן מֵעֲפָרָן טֶרֶם שֶׁיֹּאכְלוּ אוֹתָן, הָיָה הָעִנְיָן לוֹמַר עַל כֻּלָּן דֶּרֶךְ כְּלָל שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִקְרָאִים אֹכֶל עַד שֶׁיֻּכְשְׁרוּ בַּמַּיִם. וּמִן הַטַּעַם הַזֶּה בְּעַצְמוֹ אָמְרוּ שֶׁהֶכְשֵׁרָן הוּא כְּשֶׁהוּדְחוּ בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים. כְּלוֹמַר שֶׁהַבְּעָלִים חָשְׁבוּ מַשְׁקֶה הַמַּיִם שֶׁהֻדְּחוּ בָּהֶן כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁיָּדִיחוּ יַרְקוֹתֵיהֶם בְּמַשְׁקֶה, וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ רָצוֹן וְאֹנֶס הַנִּזְכָּר בַּגְּמָרָא בְּעִנְיָן זֶה, לְפִי הַפֵּרוּשִׁים הַטּוֹבִים. וְאִם לֹא יַחְשְׁבוּהוּ לְמַשְׁקֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּעַצְמָן נְתָנוּהוּ עַל הַפֵּרוֹת, אֵין זֶה לְרָצוֹן, וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם פ"א מ"ו שֶׁהַטּוֹמֵן פֵּרוֹתָיו בַּמַּיִם מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים לֹא הֻכְשְׁרוּ, לְפִי שֶׁאֵין הַמַּיִם חֲשׁוּבִין לַבְּעָלִים לְמַשְׁקֶה שֶׁלֹּא נְתָנוּם בָּהֶם מֵחֲמַת מַשְׁקֶה אֶלָּא לְהַטְמִינָם כְּמוֹ שֶׁהָיוּ מַטְמִינִין אוֹתָם גַּם כֵּן בְּתוֹךְ גִּזֵּי צֶמֶר אוֹ בְּדָבָר אַחֵר. וּמֵעִנְיָן זֶה מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מכשירין פ"ד מ"ג, שֶׁהַכּוֹפֶה קְעָרָה עַל הַכֹּתֶל בְּיוֹם מָטָר, אִם בִּשְׁבִיל שֶׁתּוּדַח הַקְּעָרָה הוּא עוֹשֶׂה, מֵי הַמָּטָר רְאוּיִן לְהַכְשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁעַכְשָׁו נָדִין מַיִם אֵלּוּ לְמַשְׁקֶה לְדַעַת הַבְּעָלִים, שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם לְהָדִיחַ הַדְּבָרִים בְּמָה שֶׁהוּא מַשְׁקֶה, וְאִם הִנִּיחָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכֹּתֶל אֵינָם מַכְשִׁירִין. וְדִינֵי יְדוֹת הָאֳכָלִים רַבִּים, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת טְהָרוֹת וָעֳקָצִים וּמַכְשִׁירִין הלכות טומאת אוכלין פ"א. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת שֶׁנָּדִין בְּעִנְיָן זֶה טֻמְאַת הָאֳכָלִין וְהֶכְשֵׁרָן. וּמִכָּל מָקוֹם עַכְשָׁו בְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאֵין לָנוּ בַּעֲוֹנֹתֵינוּ מִקְדָּשׁ וְקָדָשִׁים, דִּינֵי הַטֻּמְאוֹת בְּטֵלִים אֶצְלֵנוּ. וּמִכָּל מָקוֹם אִם רָצָה לִנְהֹג בָּהֶם בְּעַצְמוֹ מִנְהַג קְדוֹשִׁים כְּאִלּוּ הָיָה בָּאָרֶץ וּלְהִזָּהֵר בָּאֳכָלִין לְאָכְלָן בְּטָהֳרָה, כָּזֶה רָאוּי לָדוּן בָּהֶם. וּכְבָר כָּתַבְתִּי בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת דַּעַת הָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּדִינֵי הַטֻּמְאוֹת, וְהוּא מִתְיַשֵּׁב בְּלֵב שׁוֹמְעוֹ, וְאֵינִי צָרִיךְ לְהַחְזִירוֹ בְּכָל אַחַת וְאַחַת.

1 משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים פתח ↗

כָּל אֹכֶל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם כְּגוֹן לֶחֶם וּבָשָׂר וַעֲנָבִים וְזֵיתִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְקַבֵּל טֻמְאָה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם הֲרֵי זֶה טָהוֹר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה אֶלָּא אִם כֵּן חִשֵּׁב עָלָיו וְיִחֲדוֹ לְמַאֲכַל אָדָם. וְזֶה וְזֶה אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיִּבָּלֵל תְּחִלָּה בְּאֶחָד מִשִּׁבְעָה מַשְׁקִין וְזֶהוּ הַנִּקְרָא הֶכְשֵׁר שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יא לח "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע": וְאֵלּוּ הֵן הַשִּׁבְעָה מַשְׁקִין שֶׁמַּכְשִׁירִין אֶת הָאֳכָלִין לְטֻמְאָה. הַמַּיִם וְהַטַּל וְהַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן וְהֶחָלָב וְהַדָּם וְהַדְּבַשׁ. וְאֵינָן מַכְשִׁירִין עַד שֶׁיִּפְּלוּ עַל הָאֳכָלִין בִּרְצוֹן הַבְּעָלִים. וְלֹא יִהְיוּ סְרוּחִין שֶׁהַמַּשְׁקֶה הַסָּרוּחַ אֵינוֹ מַכְשִׁיר. וְכֵיוָן שֶׁהֻכְשַׁר הָאֹכֶל אַף עַל פִּי שֶׁיָּבַשׁ וַהֲרֵי הוּא נָגוּב הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה: אֹכֶל שֶׁהָיָה בָּלוּל בְּמֵי פֵּרוֹת כְּגוֹן מֵי תּוּתִים וְרִמּוֹנִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּלוּל וְנָגַע בּוֹ הַזָּב אוֹ בְּשַׂר הַמֵּת הֲרֵי הוּא טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר בְּאֶחָד מִשִּׁבְעָה הַמַּשְׁקִין: אֵין שָׁם מַשְׁקֶה שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה אֶלָּא שִׁבְעַת הַמַּשְׁקִין שֶׁמָּנִינוּ בִּלְבַד אֲבָל שְׁאָר מֵי פֵּרוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין כָּךְ אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה כְּלָל: זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן אֵינָן מַכְשִׁירִין וְלֹא מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר מֵי פֵּרוֹת שֶׁהֵן טְהוֹרִין לְעוֹלָם: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה אַף עַל פִּי שֶׁבְּנֵי אָדָם אוֹכְלִין אוֹתָן לְפִי שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין לַהֲנָאַת גּוּפָן אֶלָּא מִפְּנֵי שֶּׁנּוֹתְנִין טַעַם בְּמַאֲכָלוֹת אוֹ מִפְּנֵי הָרֵיחַ אוֹ הַמַּרְאֶה. וְאֵלּוּ הֵן. הַקֹּשְׁט וְהַחָמָס וְרָאשֵׁי בְּשָׂמִים וְהַתִּיאָה וְהַחִלְתִּית וְהַפִּלְפְּלִין וְחַלּוֹת חָרִיעַ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן: הַשֶּׁבֶת סְתָמוֹ לַאֲכִילַת גּוּפוֹ כִּשְׁאָר יַרְקוֹת שָׂדֶה וְאִם חָשַׁב עָלָיו לִקְדֵרָה אֵינוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. וְהַשֶׁבֶת מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם לִקְדֵרָה הֲרֵי זוֹ כְּזֶבֶל וְאֵינָהּ מִתְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין: הַתְּמָרִים וְהַגְּרוֹגָרוֹת שֶׁנָּתַן לִקְדֵרָה כְּתַבְלִין עֲדַיִן הֵן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין עַד שֶׁיִּפָּסְדוּ מִלֶּאֱכל אָדָם: הַכַּרְשִׁינִים אִם יִחֲדָן לְמַאֲכַל אָדָם מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין: הַקּוֹר הֲרֵי הוּא כְּעֵץ לְכָל דָּבָר וְאִם שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין: הַחַרְצַנִּין וְהַזַּגִּין אַף עַל פִּי שֶׁכְּנָסָן לָאֳכָלִין אֵינָן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין: זֵיתִים וַעֲנָבִים הַקָּשִׁים שֶׁנִּפְרָצִין וְיוֹצְאִין מִתַּחַת הַקּוֹרָה בִּשְׁעַת הַדְּרִיכָה אֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְעַד כַּמָּה עַד אַרְבָּעָה קַבִּין לְכָל כּוֹר. הָיָה הַנִּפְרָץ יֶתֶר מִזֶּה מְקַבְּלִין טֻמְאָה. וְאִם כְּנָסָן לָאֳכָלִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּין מְקַבְּלִין טֻמְאָה: הַכַּפְנִיוֹת וְהַפַּגִּין וְהַבֹּסֶר וְהַקֶּצַח הֲרֵי הֵן כָּאֳכָלִין וּמְקַבְּלִין טֻמְאָה: לוּלְבֵי זְרָדִים וְחָרוּבִין וְשֶׁל עֲדָל וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה אֵינָן מְקַבְּלוֹת טֻמְאָה עַד שֶׁיִּתְמַתְּקוּ: הַחַרְדָּל וְהַתֻּרְמְסִין וּשְׁאָר כָּל הַנִּכְבָּשִׁין מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין בֵּין מִשֶּׁהִמְתִּיקוּ בֵּין עַד שֶׁלֹּא הִמְתִּיקוּ: זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּעָלִין שֶׁלָּהֶן אֵין הֶעָלִין מְקַבְּלִין טֻמְאָה. שֶׁלֹּא כְּבָשָׁן לָאֳכָלִין אֶלָּא לְמַרְאֶה: כְּשׁוּת שֶׁל קִשּׁוּת וְהַנֵּץ שֶׁלָּהּ אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל: דְּבַשׁ בְּכַוַּרְתּוֹ מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה. רָדָה הַדְּבַשׁ מִשֶּׁיְּרַסֵּק הַחַלּוֹת מִתְטַמֵּא מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. דְּבַשׁ הַזָּב מִכַּוַּרְתּוֹ מִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין: הַשֶּׁמֶן הַקָּרוּשׁ אֵינוֹ אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו כְּשֶׁהוּא קָרוּשׁ בֵּין לָאֳכָלִין בֵּין לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ. וְכֵן הַדָּם שֶׁקָּרַשׁ אֵינוֹ אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. חָשַׁב עָלָיו לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ: חָלָב שֶׁקָּרַשׁ לֹא אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ: דְּבַשׁ תְּמָרִים לֹא אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ. וּשְׁאָר כָּל מֵי פֵּרוֹת כֻּלָּן לֹא אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו בֵּין לָאֳכָלִין בֵּין לְמַשְׁקִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ: הַשֶּׁלֶג אֵינוֹ אֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חָשַׁב עָלָיו לָאֳכָלִין בָּטְלָה דַּעְתּוֹ. לְמַשְׁקִין מִתְטַמֵּא טֻמְאַת מַשְׁקִין. נִטְמָא מִקְצָתוֹ לֹא נִטְמָא כֻּלּוֹ. הֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס הַטָּמֵא נִטְמָא כֻּלּוֹ: הֶחָלָב שֶׁבַּכְּחַל שֶׁחָשַׁב עָלָיו בָּטְלָה דַּעְתּוֹ וַהֲרֵי הוּא טָהוֹר. חָשַׁב עַל הֶחָלָב שֶׁבַּקֵּיבָה הֲרֵי זֶה מִתְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין: עֲנָבִים שֶׁדְּרָכָן מִשֶּׁיְּהַלֵּךְ בָּהֶן הַדּוֹרֵךְ שְׁתִי וָעֵרֶב מִתְטַמְּאִין מַשְׁקִין. נִשְׁתַּיֵּר בָּהֶן גַּרְגְּרִין שְׁלֵמִים אוֹתָן גַּרְגְּרִין מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין. וְכֵן הַזֵּיתִים מִשֶּׁיִּטְעֲנוּם מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת מַשְׁקִין. נִשְׁתַּיְּרוּ בָּהֶן גַּרְגְּרִין שְׁלֵמִין מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין: הָעָרְלָה. וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. וְשׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁנִּשְׁחַט. וְעֶגְלָה עֲרוּפָה בֵּין שֶׁנִּשְׁחֲטָה בֵּין שֶׁנֶּעֶרְפָה. וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע. וּפֶטֶר חֲמוֹר. וּבָשָׂר בְּחָלָב. וּבְשַׂר פָּרָה אֲדֻמָּה. וְהַפִּגּוּל. וְהַנּוֹתָר. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כֻּלָּן מִתְטַמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין:

« ספר המצוות Positive Commandments 97 ספר המצוות Positive Commandments 99 »